The Robe (1953)

The Robe (1953_movie_poster).jpg

You crucified him. You, my master. Yet you freed me. I’ll never serve you again, you Roman pig. Masters of the world, you call yourselves. Thieves! Murderers! Jungle animals! A curse on you! A curse on your empire!  Drunk and disillusioned Roman centurion Marcellus Gallio (Richard Burton), wins Jesus’ robe in a dice game after the crucifixion. Marcellus has never been a man of faith like his slave, Demetrius (Victor Mature), but when Demetrius escapes with the robe, Marcellus experiences disturbing visions and feels guilty for his actions. Convinced that destroying the robe will cure him, Marcellus sets out to find Demetrius and discovers his Christian faith along the way… This widescreen epic was adapted from Lloyd C. Douglas’ 1942 novel by Gina Kaus, Albert Maltz and Philip Dunne and it has a sense of enormity and place as it is set over 6 years in Rome, Judea – inaccurately called Palestine here – Capri and Galilee, with the might of the Empire amplified by Alfred Newman’s classical score. At its best this is a film of conscience and faith and the origins of Christianity;  at its most entertaining it’s a marvellous sword and sandals outing, among the very best of its era. Directed by Henry Koster, this was the first film made in CinemaScope.

Advertisements

A Tale of Love and Darkness (2016)

A_tale-of-love-and-darkness-poster.jpg

Natalie Portman returns to her homeland of Israel for this touching adaptation of the Amos Oz memoir of their country’s  violent post-WW2 transition to statehood after the ending of the British Mandate. She plays his mother, a Polish woman whose relationship with her own vicious mother is more than a little tricky and finds her suffused with survivor’s guilt;  her husband is an academic writer, a weak-minded man envious of a novelist friend’s success and tempted to play an active part in the forthcoming actions to create Israel;  young Amos observes and listens; being told stories; and creating his own impressions of adults, their relationships and rivalries, and what they do to survive; and how marriage works. There’s even a budding romance with an Arabic girl who talks to him of poetry. The performances are uniformly good but remarkably, given her busy behind the scenes role (adapting and directing) it’s Portman who surprises in her interpretation of a woman who finally goes off the rails in the most understandable way possible.  Strangely, it is her voice that alerts you:  she speaks Hebrew in an entirely different and lower register than in her English-language performances and her persona achieves a different kind of depth as a result. Who knew? A beautifully made and fascinating piece of work.

להסתגלות נגיעה זו של הזיכרונות העמוסים העוז של המעבר שלאחר WW2 האלים של נטלי פורטמן חוזרת למולדתה ישראל  ארצם למדינה לאחר סיום המנדט הבריטי. היא משחקת אמו, פולני שיחסיה עם אמה הקסמים שלה הוא קצת יותר מסובך ומוצא אותה רווי האשמה של הניצול; בעלה הוא סופר אקדמי, יתפתה לשחק חלק פעיל בפעולות הקרובות ליצור בישראל; צעיר עמוס מעירה ומקשיב, להיות סיפורים ויצירת יתרשם בעצמו של מבוגרים, יחסים ויריבויות שלהם, ומה הם עושים כדי לשרוד. ואיך נישואים עובדים. יש אפילו רומן ניצנים עם נערת ערבית מי שמדבר אליו שירה. ההופעות הן אחיד טובות אבל להפליא, בהתחשב עסק אותה מאחורי קלעי התפקיד (התאמה ובימוי) זה פורטמן מי שמפתיע בפרשנות שלה של אישה סוף הסוף הולכת מהפסים באופן המובן ביותר האפשרי. באופן מוזר, זה קולה שמתריעה: היא מדברת עברית ב מרשם שונה לחלוטין ונמוך בהופעות שלה בשפה האנגלית והאישיות שלה משיגה סוג אחר של עומק כתוצאה מכך. מי ידע? חתיכה יפה עשתה ומרתקת של עבודה.